יותר מידי פעמים הוא רק תירוץ לתקיעות.
ואפשר בהחלט גם להעמיס אותו על הגב ולצאת איתו לדרך.
לפעמים הוא יכביד.
פעם יותר, פעם פחות
אבל לפעמים גם נשים אותו לנוח בצד ולא נרגיש בו בכלל.
והוא חרדתי כזה.
לפני דברים גדולים, הוא תמיד נלחץ ואז זה נראה כאילו הוא נהיה כבד יותר.
כן, לפעמים לא קל איתו, זה נכון. ולפעמים הוא נודניק כזה והוא רק יודע לומר על משהו לא, בלי להסביר למה לא.
סתם מפחיד ומלחיץ
והוא גם מערער אותי!
אבל זה מהבטן, הוא אומר לי
אני אוהב אותו בכל מקרה, בסוף הוא חבר טוב.
הוא שומר עליי מכל מיני דברים ותכלס אני לא באמת רוצה שילך.
הוא שומר שלא אלך רחוק מידיי עם כל מיני רעיונות לא מזהירים במיוחד.
הוא מאלץ אותי לבדוק ולחקור ולתת לדברים תוקף אמיתי ככל שאני מצליח.
הוא מחדד אותי ולא פעם מעמיד אותי בטעותי.
ואני בסדר עם זה, אני לא באמת במאבקי כח איתו
אני מזכיר לעצמי כל הזמן שאנחנו חברים ושאנחנו מדברים על הדברים בנועם ובידידות,
הוא מציג את שלו, אני שלי.
לפעמים אני רק מקשיב לו ולא אומר כלום, אולי טיפה מהנהן עם הראש, לפעמים קצת מחייך.
בסוף זה תהליך ענייני מאוד ואני אוהב אותו.
וזה עוד משהו שעוזר לי להיות כל יום, קצת יותר טוב מעצמי של אתמול.
ואם תהיתם מי זה, זה הספק…
אז אני מעדיף שאם יש ספק, יש ספק.
לא מגרש אותו, לא נלחץ ממנו ולא מתכחש לו.
מקשיב לו, מדבר איתו
וממשיך קדימה יחד איתו.
ותזכרו את האמרה שמיוחסת לברנרד ראסל
"הטיפשים תמיד נשמעים בטוחים בעצמם, ואילו הנבונים תמיד מלאי ספקות"
זה גם קיבל חיזוק מחקרי מכיוון אחר, שקיבל את השם "אפקט דאונינג קרוגר"
לפיו אנשים בעלי ידע מצומצם, נוטים להערכת יתר של היכולות שלהם וגם מסתובבים עם עליונות שגויה ולא מבוססת
לעומתם, אנשים בעלי ידע מורחב, נוטים להעריך את יכולותיהם פחות ואפילו לחשוב שאחרים יודעים יותר מהם…
מסקנה?
במידה ואתם מעדיפים להיות חכמים יותר, קבלו באהבה את הנוכחות של הספק בחייכם.
כי רק בורים גמורים מסתובבים בעולם בלי ספק כלל…