יש ביטוי שאני אוהב – כשפתולוגיה הופכת לאידאולוגיה
מה זה אומר ואיך זה קשור למשל לענווה?
אז קודם כל ענווה היא כמובן תכונה ששייכת למידות הטובות, כאלו שמשרתות את האדם לטובת חיים של איזון וסיפוק יחד עם השתייכות ותרומה.
אבל…
השאלה מאיפה מגיעה הענווה הזו?
האם זה ערך שמגיע מבחירה חופשית ומודעת?
או האם זה ערך כפוי שאימצנו בגלל כאב שחווינו מתי שהוא בעבר שלנו, עם סבירות גבוהה לילדות.
וזאת המשמעות של פתולוגיה שעם הזמן הולכת לאידאולוגיה.
כלומר יתכן שגדלנו ככה שיהירות נתפסה אצלנו כדבר ממנו צריך להתרחק בכל מחיר.
והמחשבה שאולי ניתפס כיהירים מפחידה אותנו מאוד.
ולכן אנחנו ננהיג מדיניות פיצוי, לעיתים מאוד מופרזת, שחלק ממנה זה אימוץ של ענווה כערך מרכזי וחשוב מאוד מחיינו.
ואיפה הבעיה בזה?
שאנחנו עושים את זה ממקום של לברוח מכאב ולא ממקום של אהבה אמיתית לערך.
ואז הערך הזה מנהל אותנו ולא אנחנו אותו…
ואז ענווה בהחלט יכולה להיות מוגזמת ובעצם לדכא חלקים בנו, שכן ראוי מאוד שיקבלו יותר אור וחשיפה.
במקרים כאלו ענווה יכולה להיות דומה יותר לביטול עצמי או חוסר ביטחון.
היא כבר לא ערך בריא ומאוזן…
ואנחנו ככאלו שמנסים בכל מחיר לברוח מכאב הערך ההפוך – היהירות, הופכים את הענווה לערך חשוב באמצעות שכנוע עצמי עמוק והרבה רציונליזציה, שמסתירה מאיתנו את הסיבה האמיתית לאותו ערך של ענווה…
אז זאת לא ענווה שאני רוצה בחיי
אני חותר לערכים בהם אני בוחר ממקום חופשי, בוגר ומודע
ולא ערכים שנכפו עליי ובעצם מאפשרים לי להמשיך לרמות את עצמי או להסתיר כאב קדום.
ענווה כזאת, נעדר ממנה ערך חשוב אחר – אותנטיות
וזה גם כמובן מתקשר לערך עצמי.
ענווה יחד עם ערך עצמי יציב ובטוח הולכת לצד כבוד עצמי ואין בה התבטלות והורדה ממי שאנחנו פן ניתפס כשחצניםב, יש בה ביטוי טהור ונקי של מה שאנחנו מבלי שזה יתיימר להתעלות מעל אחרים או לבוא על חשבונם