יש בכם כאב?
כאב שמקורו בילדות, כאב של נעורים מפוספסים או מאתגרים, כאב של בגרות והתפכחות?
כאב של חיים גדולים וקטנים שפשוט קורים לנו…?
אני לא מאמין שיש אדם שחי בלי כאב בכלל.
אפשר להדחיק, להתעלם, להכחיש
אבל הוא שם והוא תמיד ימתין לתורו לדבר כשבנתיים הוא יתבטא גם ללא מילים.
אבל, ויש פה אבל גדול…
חלק מהכאב הוא בלתי נמנע וחלק ממש גדול ממנו הוא בהכרח כן נמנע ולגמרי תלוי בנו.
ומה הבנתי מהלמידה והניסיון שלי?
ישנם כאבים, שלא יחלפו לעולם ואני נדון לחיות איתם לנצח וזה בסדר.
ישנם כאבים בהתהוות שאני נדרש להכיל מבלי לאבד את הדרך.
וישנם כאבים חדשים שעוד יגיעו ואני עדיין לא יודע מה תהיה מידת ההשפעה שלהם עליי ועליי להיות נינוח לגבי זה.
והכי חשוב, למדתי שהחלק שלי בחוויית הכאב הוא גדול מאוד ויש לי המון איך להשפיע עליו.
יותר נכון למחשבות שלי, לשיח הפנימי…
כלומר אפשר גם אחרת, נוכל גם לראות בכאב כזה שלא רק שלא יכריע אותנו, אלא גם כזה שיוסיף לנו עומק ומורכבות אנושית הכרחית, שבהם גם נוכל להשתמש לטובתנו.
דוגמא אישית?
אז לי עצמי יש כאב מכל מיני סוגים.
ואני חי איתו בשלום יחסי.
וזאת עבודה מתמשכת של הכלה ועיבוד, כל הזמן
אבל הכאב הזה לא פוגע לי באושר הכללי, הוא לא מכה לי את המשקפיים, הוא דווקא מהווה עבורי סוג של עוגן, כזה שגם מחבר אותי לקרקע החיים וגם דואג לי לעומק, לזיכוך הנפש ולענוות האגו.
ושלא ישמע כאילו אני אוהב כאב
אני לא מזמן אותו
אני לא מזוכיסט או פאקיר
אבל הוא כבר שם, הוא קרה
הוא חלק ממני ומניסיון חיי אם רציתי ואם לא.
אז אני לא נבהל או נלחץ ממנו, לא מנסה לגרש אותו, ולא בורח ממנו.
אני כן סקרן לגביו, מקבל אותו בהבנה, אני לומד אותו, משחק איתו, אני רוקד איתו…
ואת זה עושה שיח פנימי בריא.
יש לו משקל עצום על חוויית הכאב.
איך שנדבר בפנים אל ועל הכאב הזה יקבע מה הוא יעשה לנו או מה נעשה איתו.
האם הוא יגרור אותנו לקורבנות, שיתוק, מחשבות של ייסורי נפש, עיכוב, דיכאון?
או
האם הוא ישמש אותנו דווקא לצמיחה, הגברת החוסן הנפשי והגדלת חוכמת החיים שלנו?
אבל אני יודע שכל אלו הן מילים גבוהות ורוחניות…
ומה כולנו באמת רוצים מעבר לכל המילים הגדולות האלו?
אנחנו רוצים נפש שקטה, שמחת חיים, מוטיבציה ואנרגיה להמשיך הלאה בכיף
וזהו אחד התפקידים החשובים ביותר שיש לשיח פנימי בריא
מוזמנים לספר פה איך אתם מתמודדים עם חוויות כאב שונות מחייכם